יום רביעי, 17 באוגוסט 2016

כמו ז'אן ד'ארק חוזרת, מבקשת עוד: גארבג' בשוני - ביקורת

כמה לא מסובך זה, בעצם. כמה פשוט. כל מה שצריך זה קהל מעוניין, הפקה בסיסית שמספקת את הסחורה האורקולית (יענו, שאפשר גם לראות גם לשמוע) ואמן מוכן לפעולה, שלא נבלע ועוכל כליל עדיין על ידי מכונות יח"צ והתדמית והאגו של עצמו. הלילה גארבג', וליתר דיוק הצלע הנשית המובילה אותה, שירלי מנסון, כאילו ביצעה את כל הפעולות ההפוכות מאלו שהובילו לביזיון ההפקתי במופע הטרי-עדיין והכאוב לכל הצדדים המעורבים של סיה.

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on

אלא שמה שעשה את ההופעה למפגן הנוסטלגיה והרוק האפקטיבי למדי שהיא הייתה היה בניגוד לציפיותיי, בעיקר אתר התרחשות, שוני, שהמעבר אליו ביאס ואף הרגיז הרבה חובבי זבל, כמוני, שלא חבבו את מסע הכומתה הזה שנוסף להם לטו דו ליסט, כאילו ערבות ראשון לציון אינן רחוקות דיו. ובכל זאת, היות וזכרתי לטובה את הסאונד ואת המתחם עצמו מההופעה של סקאנק אנאנסי במקום, אמפי שוני התגלה פעם נוספת כבסט קייס סנריו של שינוי מיקום בהתאמה לצרכי המכירות: הפעם שמחתי (שלא לומר, הוקל לי) לגלות כי החוויה של באי המקום שודרגה ולא שונמכה, כפי שקרה בחמישי האחרון בירקון, וכפי שפעמים רבות קורה כשמעתיקות הפקות את מקום מושבן המקורי.

גארבג' מגיעים לאמפי שוני, שאת יופיו הרב תשבח שירלי מנסון כמה פעמים במהלך הערב, כאילו הופיעה למרגלות הפרתנון לפחות, בעיצומו של מסע הופעות בינלאומי בעל פריסה מרשימה ביבשות אירופה, ובהמשך השנה צפון אמריקה. באמתחתם אלבום חדש-יחסית, Dirty Little Birds, שבביקורות אוהבים להגיד שכאילו ממשיך את הסאונד המקורי של הלהקה, והעטיפה גם מעוצבת קצת בקריצה לזו של האלבום הראשון, רק עם שינוי טקסטורה מנוצות ורדרדות לדמוי עור נמר דה נני על רקע ירוק חומצה. למעשה, מדובר באלבום טוב יותר באופן ניכר משני קודמיו, אך לא מבריק בהרבה מהשניים שלפני אלו (קרי, ה-3 וה-4), וכמו כל אלבום מאז השני, עדיין רחוק כל העניין שנות אור מיצירות הקאלט שהן "Garbage", אלבום הבכורה, וממשיכו, "Version 2.0".

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on

שירלי עולה לבמה עם תסרוקת נוסח מאי הקטנה שיק, קצת וורודה אבל יותר לבנה מאשר הגרסה שראיתם אולי בתמונות יח"צ, בעצם, באופן חינני יש לומר, כיאה לרוקרית בת גילה. מהמופע נעדר בוץ' וויג, שלא הצטרף להופעות האחרונות בסיבוב בשל מחלה, ויש לומר שברמה מסויימת, חסרונו הורגש מבחינת האנרגיות, וחלק מהטאץ המיוחד בגיטרות שחסר בשירים.

המופע נפתח באופנר הוותיק "Supervixen", מאלבום הבכורה, שנוגן בזמן שהגעתי ושמחתי לגלות שהמתחם אינו דחוס לעייפה כקופסת סרדינים, ויכולתי לקנות בירה ולמצוא את מקומי אי שם, כמה עשרות מטרים מהבמה בהתחלה. אורך ההופעה החזוי לפי סטליסטFM, אי שם בסביבות השעתיים פלוס מינוס, התגלה כמדויק למדי הפעם, אחרי השיר הפותח, גם I Think I'm Paranoid ו-Stupid Girl הקלאסיים מצאו את דרכם לבמה, ואחריהם שני שירים מהאלבום הקודם, "Not Your Kind of People" שפחות הלהיבו את הקהל שחלקו שמע אותם כנראה לראשונה. קצת אחרי זה, רבים מהנוכחים צהלו כשהקדישה שירלי את The Trick Is to Keep Breathing מאלבומה השני והמשובח של הלהקה, למי שנכחו בהופעה הראשונה בעיר, ב-יוני 1999, בהאנגר 11.

וזו לא הייתה המחווה היחידה של שירלי וחבריה לקהל הישראלי הערב. מעבר לשוני, שירלי דיברה על ההגעה למקום אליו מבקשים מהם לא מעט מעריצים, וסתם מטרידנים, שלא להגיע מסיבות שמה-זה אני לא הולך להכנס אליהן כרגע. לקהילת הלהט"ב וכל מי שהרגיש שונה הקדישה בהמשך שירלי את Sex Is Not the Enemy ואחריו נרשמה התרוממות רצינית עם מגה להיט ה-MTV, מאלבומם השני, Special.

A Stroke of Luck מאלבום הפתיחה היה נקודת שיא נוספת, ואחריו עוד כמה שירים חדשים, ובהם Blackout שהיה היחיד משירי האלבום הטרי שהצליח ממש להעיר את הקהל כנראה, אבל זה השתנה מיידית עם התווים הראשונים של Push It ואחריו Vow, ששניהם בוצעו בזמנו ב-99 כמו כל שירי שני האלבומים המופתיים הראשונים של הלהקה - שהיו כל מה שהוציאה עד אותה נקודה. בשלב מסויים שילבה בממזריות מנסון בשירתה קטע מתוך האלבום LEMONADE של ביונסה (אם אני לא מתבלבל, זה היה הקטע של When you hurt me, you hurt yourself, why hurt yourself? שהשתלב כל כך טוב שכמעט נעלם. Only Happy When It Rains, עם שירלי מתפתלת ושוכבת על הבמה בתחילתו, בפתיחה חצי אקוסטית שונה בעליל מהמקור, היווה את הפרידה מחלק הניינטיז של הערב.

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on

Cherry Lips מאלבומה השלישי של הלהקה סימן את סוף המערכה הראשונה, ושירלי לא מחלה על כבודה ושיחקה במשחק ההדרן עם הקהל, היא ובני לווייתה, שירדו במדרגות ואז עלו במדרגות לחדר האמנים, במה שהוא כנראה מפלט-האמנים הכי מסורבל שקיים במדינה (מזל שהוא חלק מאתר הופעות כל כך נעים, יפה, ומושלם מבחינת עטיפת סאונד).

הופעת הרוק הראשונה (הגדולה, מחו"ל, לא היהודים בגאלה בחיפה) שאי פעם ראיתי הייתה Garbage עם פתיחה של K's Choice בהאנגר 11, ב-1999. הייתי בן 16. אהבתי מאוד את גארבג' אבל האמת? את קייז צ'ויס הערצתי, וזו הייתה חתיכת הופעה ראשונה, בלי גולדן שאוור רינג ומתחמי ילדי עשירים. את קייז צ'ויס ראיתי מאז, אם אני לא טועה, עוד 7 פעמים בארץ, אבל שירלי לא חזרה מאז. הלילה רצו לי בראש פה ושם רגעים מ-17 שנים של אהבת מוזיקה והופעות חיות, מהארץ ומהעולם, בין לבין הכרטיס העתיק ששמרתי מההאנגר, וזה החדש, המודפס, חסר האישיות, מהערב. איך באנו כל הדרך מכרמיאל, בהסעה, ואחרי זה ראיינו אותנו אנשים מגל"צ, ואני הייתי כל כך הלום אהבה אחרי קייז צ'ויס, שכמו הלילה, פספסתי את תחילת הערב כי הייתי מרוח בחוץ. על הרצפה. מאושר.

בהדרן, כצפוי יש לומר, ניגנה הלהקה את Sometimes ו-Empty, סינגלים מהאלבום החדש, וסיימה עם ממתק מיוחד לילדי הניינטיז מטיבי הלכת, אלו שאספו ביסיידס, בדמות #1 Crush. אחריו, באמת נעלמה שירלי, ועמה יתר חבורת הזבל. קצת קשה לי לשפוט את הערב הזה, כן היה דרייב מטורף וכיף טהור ברובו, אבל תחתיו חסרה אולי האש, שאיכשהו עדיין הבעירה את הלילה כשראיתי באותו מקום ממש את "סקאנק אנאנסי", בני התקופה והז'אנר (סוגשל), לפני כשלוש שנים.

לא משנה בעצם מה הסיבה, ולמרות שעבורי התרוממה לשיאים אבל לא התפוצצה לחלוטין כמו מפגן הראווה של סקין בשוני בזמנו, ההופעה של גארבג' הלילה בשוני הייתה מפגן לא רק של נוסטלגיה, כי אם אהבה ממש, של להקה נטולת אגו לחלוטין, פונקציונרית כמעט, במובן המקצועי, לא במובן המעורר בושה, אבל כזו שכן, באה לתת עבודה, ולנסות ולשלוח את הקהל הביתה עייף אך מרוצה. במקרה שלי, למעט תחושה קלה שבסקאנק באמת היה פה קצת יותר טירוף, רמה קצת יותר גבוהה של ביצועים אולי ובהתאם אנרגיות קהל משתחררות ספונטנית, נהניתי מהערב בדיוק כשם שניתן לצפות מגבר בן 33 שסוגר מעגל עייף וסמלי עם האמן הגדול הראשון שראה אי פעם, כאמור, ב-1999, באותה הופעה של גארבג' בהאנגר, ומקבל הרבה ממה שהוא רוצה, בלי לקבל הכל, ובעיקר בלי להצליח בעצם לשחזר את אותה חוויה בתולית, טהורה, ראשונה.

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on

אולי, רק אולי, זה נשמע כאילו אני לא לגמרי מרוצה אבל אני כן מרוצה, למדי. פשוט, כמו שזה באמת נשמע, כי ככה זה כנראה, לא לגמרי, כי יש לי את הזיכרון הקולוסיאלי ההוא של הדבר השלם, הטהור, בראש, להשוות אליו עדיין. סך הכל 17 שנה, בכל זאת, אני זוכר. גם מההאנגר וגם מלילות אחרים שלהם חיכיתי ימים רבים, והפכו רק בשבילי אולמות ופארקים לשדות תעופה, לשעתיים. והפכו מאז לסיבה מרכזית לחיות. בינינו, זה גם לא הוגן להשוות, כי לסקאנק לא היה לי מוצג ניינטיז להשוות אליו בעצמות, ועדיין, בשורה התחתונה, חזרתי עייף, קצת טיפסי, מהורהר, אך בעיקר, באמת מרוצה.

כי נדיבות הלב של שירלי מנסון וחברי גארבג' הלילה לא רק שפיצו על העדר של קלאסיקות שונות (ונעדרו, נעדרו), או על חוסר שפיציות של שירים חדשים, שמה נעשה, אי אפשר לשקר, לא באמת נגזרו מאותו בד של הקולקציה שבשמה התאהבתי בהם וקפצתי הלילה, אבל היא הייתה כל מה שנדרש כדי להזכיר לי, לפחות, שבעסק המגלגל מיליונים הזה שנקרא הופעות חיות יש עדיין כמה אמנים שאיכפת להם, הם האישיים, בני האדם שהם, המנותק מהשם והתמונה, לא רק האגו האמנותי, אלא גם הפרט הפעוט, השולי - זה שמוטרד בשאלה עם מה חוזר הביתה הקהל, אחרי שנסגרה הקופה. ובזכותה חזרתי עם רצון גדול לבקר, ולו לכמה רגעים, ב-1999. להדחק שוב לשורה הראשונה, שהמחיר היחיד שלה היה זמן ואהבה, הנכונות להשבר על הגדר, לחכות כדי לצעוק עד שלא יישאר קול בכלל. כמו אז, בגיל שש עשרה, כשהכול עוד יכול היה לקרות והעולם היה יותר רחב מאי פעם.

גארבג' תופיע פעם שנייה מחר, יום ד', 17.8, באמפי שוני הסמוך לבנימינה.

לסיכום, תודה קטנה שוב לחבר שלי מארק צוקרברג, העניין הזה של טרמפים אקראיים מהאיוונט שעה לפני מהבית לאירוע ועד הבית חזרה, קודם בטיים אימפלה, עכשיו זה, לא רע בכלל. תמשיך ככה צוקי, בסוף אני אאשר אותך. ויותר ברצינות: תודה מיכל, על הטרמפ! ניצן ובחור-שאת-שמו שכחתי, תודה על השיחה והחברה והבמבה והגלידה.

יום שישי, 12 באוגוסט 2016

הופעה מתה: על מופע המחצית - או מחצית המופע - של סיה

בדרך הבלתי נגמרת תוך כדי רחצה לא רצונית בעננת הזיעה שהיא תל אביב, מחוץ לשערי מתחם ההופעה של סיה בפארק הירקון, יושבים זוגות וחבורות על כסאות נוחים עם בירה מתומחרת בשפיות, שהביאו מהבית. הם רק ישמעו את המופע מרחוק, לא יראו כלום, לא ירגישו באמת שהם שם. בכך, בלי לדעת, הם יישרו מראש קו עם מרביתם של עשרות אלפי הבאים הערב להופעה, למעט החלק המעצבן הזה של פרידה משלושת מאות ומשהו שקלים.

ביום שני כתבתי כאן על כך שצפוי מופע באורך של פחות משעה. לחברים הבטחתי, שלמרות שזה לא לעניין שנמכרה לקהל הופעה שתוכננה עבור פסטיבלים (גם אם נמכרה לעוד כמה מקומות בעולם ככה, בפני עצמה), בלי להבהיר לו שהוא מגיע למופע קצר, אבל עם זאת - אני בטוח שכל שיר יהיה פצצה. קניתי הרי מראש כרטיס, כי אני אוהב את סיה, נכון, יותר זו של לפני עשור, אבל גם של לפני אלבום. מה שלא חשבתי עליו הוא התרחיש הבלתי הגיוני בעליל, שבמסגרתו ההופעה של סיה, לא תכלול את סיה עצמה.

כן, מי שקצת מתעניין יודע שהיא מתרחקת מעין המצלמות והיה ידוע מראש שהיא תופיע בליווי רקדנים, עם דגש כבד על וידאו ארט שילווה את ההופעה. אף אחד לא ציפה למשהו אחר. הכל טוב ויפה. אלא שוידאו ארט מוקרן, ככלל, מאחורי האמן, בזמן שהמסכים הגדולים מבצעים את תפקיד ברירת המחדל של מי שלא הצליח להתקרב מספיק, או לשלם מספיק כדי להתקרב, לבמה. קרי, להציג מה מתרחש עליה. זה לא קרה הלילה בפארק הירקון.



אחד אחרי השני, כמו במחזה ידוע ועייף, עלו השירים הידועים מראש. על המסכים הופיעה מאדי זיגלר, שכמו סיה, לא באמת נכחה על הבמה של פארק הירקון. ברכבת מאוחר יותר, אני אשמע חבורת ילדות מאושרות שהן ראו את מאדי ואאלץ להסביר להן שמכרו להן אשליה. על האפקט הזה, כנראה, בנתה ההפקה, שהניחה שמרבית הקהל לא יבחין שמדובר בקליפים מקצועיים שהופקו מראש, היות וההתרחשות על הבמה עשתה הכל כדי לחקות אותם.

וחיקוי הוא מילת המפתח בכל הקשור ללילה הזה. מלאכותיות מועצמת במסווה אמנותי, שלא הצליח לכסות על האמת בשטח. הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר טבע בין היתר את המונח "סימולקרה", שמדבר על חיקויים ועל סמלים של "הדבר האמיתי", שאינם הדבר האמיתי, ואותם אנו צורכים במקומו, לעתים, בהעדרו. הערב הופיעה בפני עשרות אלפי ישראלים סימולקרה מאוד מוצלחת של סיה.

ואפרופו הגולדן רינג, הוא היה נשיקת המוות, ווידוא ההריגה של הלילה הזה. מתחם ענק, גדול מכל גולדן רינג שראיתי בעבר, שרק מרכזו היה מלא, באנשים דוממים למדי. לאחר סיום כל שיר, רחש מחיאות הכפיים וההתלהבות בקהל היה כל כך מינורי, שהוא נשמע כמו הקלטה שמגיעה מהבמה לרגע. רק אחרי שנדליר, שרוב הקהל לא הבין שהוא גם הפינאלה וגם ההדרן בכרטיס אחד מתומחר בקפידה, הקהל מעט נרעש. ואז המתין שם, תמים שכמותו, לקול צחוקה של סיה הרואה והאינה נראית.

כשהבנתי לאן נקלעתי וראיתי את כמויות האנשים שנוהרים החוצה עם פרצופים עגומים, חשבתי לצאת גם, אבל הייתי חייב לדעת אם ההפקה שיקרה ביודעין גם לגבי פלייליסט ההופעה, שכאמור "אינו סופי". היות והדבר היחיד שבאמת הופיע היה סט של 13 קליפים הלילה, הרי שההפקה ידעה מלכתחילה - ולפי עדויות גם פרסמה כי אורך המופע יעמוד על 56 דקות בלו"ז עבודה של עובדים שונים שנשכרו לעבוד במסגרת האירוע במתחם - ופשוט שיקרה. למה? כי הם כבר שילמו על הופעת פסטיבל, ועכשיו הם יכולים למכור אותה כקונצרט לעשרות אלפים בפארק.

ולמרות שאחרי הלילה הזה, ייקח לי קצת זמן לחזור לשמוע משהו של סיה, היא עצמה לא באמת אשמה. זו כאמור הופעה באורך שהוא סטנדרט של פסטיבלים. היא לא אחראית על שיווק האירוע, שהסתבר כהופעה שאינה מתאימה ב-DNA שלה לפארק הירקון. האירוע תוכנן מראש ללייב פארק ונראה שההפקה הייתה צריכה להשאיר אותו סולד אאוט ל-14 אלף איש כמו שתוכנן, בלייב פארק, ואז אולי מישהו היה נהנה ממחצית המופע הזו, גם מחוץ לגבולות הגולדן רינג.

גם בהופעות פחות מוצלחות, ישנו לעתים רגע גואל אחד, מתוק, שבשבילו הכל היה שווה. רגע כזה לא הגיע לצערי הלילה בהופעה של מי שאהבתי כבר מעל עשור, בזכות אלבומים קטנים וצרובים בלב, שלא עסקו בשואו בכלל. מבחינתי, על מסך אחד מבין כולם, לרגע אחד, גם לראות פיאה ופה של אישה מבוגרת זז, שר, היה נותן לזה אפקט של הופעה חיה. ההופעה הטכנוקרטית של סיה, למרבה הצער, הייתה מתה עוד לפני שהתחילה. החלק המעצבן הוא, שכל הזמן הזה, ה"רופאים" ידעו ושתקו, רק כדי שנשלם את החשבון.