יום שבת, 8 באוקטובר 2016

הוא גם האלוהים של עצמו: אסי עזר, קווים לדמותה של חלאה אופורטוניסטית

הפילוסוף בן דורנו,  י. לפיד, ייחס בטעות לקודמו בתפקיד, זנון, את התהייה הפרדוקסלית: האם אלוהים יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים בעצמו? על אותו משקל, מצפייה בתוצר הווידאו (קשה לקרוא לדבר הזה סרט) שהובא משום מה לשידור הציבורי הלילה באדיבות "קשת", עולה באופן חד השאלה, האם אסי עזר, שרואה עצמו כנראה כסוג של אלוהים, מסוגל לייצר תוכן כלשהו שאינו עוסק בישבן של עצמו, במסווה של תשדיר שירות קהילתי? ככל הנראה על פי שני הנסיונות עד כה, התשובה היא לא. אלא שהפעם נחצו קווים בצורה מוגזמת - אפילו יחסית לתפלצת הצומי שהיא אסי עזר.

לפני שש שנים, במשדר בעל ניחוח נרקיסיסטי דומה, תחת השם "אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם", ניצל עזר, שאימץ כמו לחלוטין את פרסונת הסיידקיק הנלהב-מצחיקול, הסחית והקלה לעיכול, המכנה הרחב הנמוך בהגדרתו, שתפרו לו תסריטאי "האח הגדול", את עמדתו כ"טאלנט" של קשת, כדי להביא למסך סרט "תיעודי" "קהילתי". רובו ככולו של אותו "דוקו" היה התעסקות צהבהבה ולא מעניינת בסיפור היציאה הלעוס לעייפה של עזר, מי ששהה בנוחות הארון כזכור כל עוד חשב שהדבר משמש לו מקפצה קרייריסטית, זינק ממנו ברגע שהבין שמדובר בטיקט חדש למיתוג ושיווק עצמי - ולא חדל לרגע מאז.


אלא שבשם אותו שיווק עצמי, המשך מכירת הפרסונה הנתעבת, דביקה ומלאכותית שעל שימורה עומל עזר,  מתבצע הפעם ניצול ציני אף יותר מאשר בסבב הקודם, כשעזר רוקם קווים גסים ומגושמים בין רצח שירה בנקי, וחתונת הפנאי פלוס שלו. מילא להתחתן רק כדי שתוכל לעשות על עצמך עוד סרט, שגם הוא שחזור כמעט אחד לאחד של הקודם ברמת חוסר התוכן שבו בפועל, אבל זו כבר חציית קו אדום של ממש, של מי שהפך את ניצול הקהילה לענף ספורט אולימפי. "הוא גם האלוהים שלי", שם הסרט, הוא בחירה אירונית, מתרפסת, ואף מעוררת בחילה של כותרת המשדרת היטב את נסיונו הנואש של עזר, להמשיך לשמש על תקן הומו מחמד מיינסטרימי, מהסוג שהדודה שלכם תרגיש איתו נוח, תוך שהוא מנצל את מכאובי הקהילה, וקורבנותיה הפעם, לקרקס האופורטוניזם החקוק על שמו.

כל זה מזכיר כיצד לדקה ורבע ניסה גם לרכב על גל הטבעונות, בניסיון אולי לייצר לעצמו עוד קהילה שלמענה יוכל "להאבק", קרי, להעזר בה כפלטפורמה לקידום הכלום שיש לו להציע, במהותו. זה פחות הלך, כי זה אשכרה דרש הקרבה ועשייה כלשהי כנראה, אבל על הטיקט הההומואי אפשר להמשיך לרכב, זה קל. בין שלל הקלישאות ("גם אני שיחקתי עם הבובות של אחותי!") הפליאה במיוחד להרשים הסצנה בה עזר מנסה להסביר לנו שהוא בעצם הכלה הבעייתית והלחוצה, בעוד בן זוגו הספרדי אלברט הוא ה"גבר" בעסקת החבילה המשפחתית. עודף המלאכותיות של עזר פשוט מביא לזה שכל העסק, שלכנות אותו כתבה מורחבת זו מחמאה אוהבת ביחס לדליחות המוצר, בשלב מסויים פשוט מריח מהצד כמו סדרה בסטייל מוקומנטרי, של דמות מוגזמת, מופרכת במיוחד. למען השם (מותר לי, הוא גם האלוהים שלי), אפילו בבן זוג שלו הוא מנסה להתחרות (ולא בהצלחה יתרה, כן?). דווקא החלק השני בתשדיר, שהיווה מעין ספיישל חתונה נוסח "יום בחיי", איפשר לעזר להקרין מעט אותנטיות, ואף הוציא כמה רגעים אנושיים מרגשים באמת, בעיקר באדיבותו של אלברט, בן הזוג. אולי היה עדיף להסתפק בחלק זה של המשדר, ולא להתיימר שוב לייצר סרט דוקומנטרי שטובת הקהילה או סוגיית הנישואים החד מיניים היא עלק מרכזו.

אסי עזר מציג: זחיחות של דוש. צילום: רון קדמי, Timeout תל אביב
אריאנה מלמד ב-Ynet וליסה פרץ ב"הארץ" כבר עמדו על טיבו וטבעו האמיתי של העזר, מבלי שהיה לדבר אימפקט מהותי כלשהו על התנהלותו. גם עכשיו כמו אז, יהיו מי שיגידו, גם אם אני לא אוהב אותו וגם אם הפרסונה שלו לא באה לי טוב בעין, הוא בכל זאת מקדם את הנושאים על ידי חשיפתם, לא? אז לא. חשוב ומכריע ההקשר בו נושא מוצג, לא רק הצפת הנושא. ציטוט מעזר עצמו: "בראש שלי אני לא מצליח להתנתק מהתחושה שאני סוטה מהדרך", שנאמר בעודו לובש כיפה, בעת התייעצות עם רב שקר-כלשהו. "זה מבזה את הדת?", הוא תוהה בעיני עגל, דקה אחרי שאמר "ברגע שאתה בטוח בעצמך, אי אפשר לערער אותך".

שניה אחרי הוא מנצל את רגע המפגש האופורטוניסטי בפני עצמו שלו עם השר בנט, מפגש שהיווה עוד ניסיון להתמצב כמיינסטרים נוח לעיכול להמונים, רק כדי לעשות אחורה פנה על בנט עצמו ולהציגו כאידיוט שהוא, אולי, באמת. חרב פיפיות אנושית, ששוכחת כיצד תמכה בהדרת נשים במסגרת הופעה של מתמודדים דתיים ב-"הכוכב הבא", אליה היגר כדי להפסיק להיות זנב לארז-טלים ולהפוך ראש לאריות, או משהו. אז לא, לא עושים שירות קהילתי על ידי הצפת נושא ברמה כה נמוכה, דלוחה, חסרת מניע או חידוש, שעיקרה השמעה מחודשת של דעות חשוכות, באוזני מי שישמעו רק אותן כאמת לאמיתה, ולא את מעטפת הדברים.

האם ישנה קהילה כלשהי בעולם שבאמת מעניינת את אסי עזר, המודע היטב ככל הנראה לדעת הקהל עליו לפחות בקרב מרבית האנשים, אותם הוא מתיימר לייצג? ספק גדול. כל כך הרבה פעמים השתין בקשת (ותמיד ב"קשת") לבאר שממנה הוא שואב מים, כל כך הרבה פעמים היה צריך "להתנצל", התנצלות שלא שווה את הסייבר ספייס עליו היא מוקלדת. הפעם יש לקוות שהוא יוותר לפחות על הטקס הזה. ואז מי יודע, אולי אפילו הבלומים יותר שבין הצופים, קרי אלו שמקבלים את החיוכים הסכריניים כאמיתיים, את ההתנחמדות הילדותית כאותנטית, יצליחו לראות מבעד לשכבות האיפור גם את זיק הרוע, שהוא אולי המילה היחידה לנצלנות הצינית הקרה והשיטתית הזו, שמאחורי המבט הזחוח.



יום רביעי, 17 באוגוסט 2016

כמו ז'אן ד'ארק חוזרת, מבקשת עוד: גארבג' בשוני - ביקורת

כמה לא מסובך זה, בעצם. כמה פשוט. כל מה שצריך זה קהל מעוניין, הפקה בסיסית שמספקת את הסחורה האורקולית (יענו, שאפשר גם לראות גם לשמוע) ואמן מוכן לפעולה, שלא נבלע ועוכל כליל עדיין על ידי מכונות יח"צ והתדמית והאגו של עצמו. הלילה גארבג', וליתר דיוק הצלע הנשית המובילה אותה, שירלי מנסון, כאילו ביצעה את כל הפעולות ההפוכות מאלו שהובילו לביזיון ההפקתי במופע הטרי-עדיין והכאוב לכל הצדדים המעורבים של סיה.

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on

אלא שמה שעשה את ההופעה למפגן הנוסטלגיה והרוק האפקטיבי למדי שהיא הייתה היה בניגוד לציפיותיי, בעיקר אתר התרחשות, שוני, שהמעבר אליו ביאס ואף הרגיז הרבה חובבי זבל, כמוני, שלא חבבו את מסע הכומתה הזה שנוסף להם לטו דו ליסט, כאילו ערבות ראשון לציון אינן רחוקות דיו. ובכל זאת, היות וזכרתי לטובה את הסאונד ואת המתחם עצמו מההופעה של סקאנק אנאנסי במקום, אמפי שוני התגלה פעם נוספת כבסט קייס סנריו של שינוי מיקום בהתאמה לצרכי המכירות: הפעם שמחתי (שלא לומר, הוקל לי) לגלות כי החוויה של באי המקום שודרגה ולא שונמכה, כפי שקרה בחמישי האחרון בירקון, וכפי שפעמים רבות קורה כשמעתיקות הפקות את מקום מושבן המקורי.

גארבג' מגיעים לאמפי שוני, שאת יופיו הרב תשבח שירלי מנסון כמה פעמים במהלך הערב, כאילו הופיעה למרגלות הפרתנון לפחות, בעיצומו של מסע הופעות בינלאומי בעל פריסה מרשימה ביבשות אירופה, ובהמשך השנה צפון אמריקה. באמתחתם אלבום חדש-יחסית, Dirty Little Birds, שבביקורות אוהבים להגיד שכאילו ממשיך את הסאונד המקורי של הלהקה, והעטיפה גם מעוצבת קצת בקריצה לזו של האלבום הראשון, רק עם שינוי טקסטורה מנוצות ורדרדות לדמוי עור נמר דה נני על רקע ירוק חומצה. למעשה, מדובר באלבום טוב יותר באופן ניכר משני קודמיו, אך לא מבריק בהרבה מהשניים שלפני אלו (קרי, ה-3 וה-4), וכמו כל אלבום מאז השני, עדיין רחוק כל העניין שנות אור מיצירות הקאלט שהן "Garbage", אלבום הבכורה, וממשיכו, "Version 2.0".

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on

שירלי עולה לבמה עם תסרוקת נוסח מאי הקטנה שיק, קצת וורודה אבל יותר לבנה מאשר הגרסה שראיתם אולי בתמונות יח"צ, בעצם, באופן חינני יש לומר, כיאה לרוקרית בת גילה. מהמופע נעדר בוץ' וויג, שלא הצטרף להופעות האחרונות בסיבוב בשל מחלה, ויש לומר שברמה מסויימת, חסרונו הורגש מבחינת האנרגיות, וחלק מהטאץ המיוחד בגיטרות שחסר בשירים.

המופע נפתח באופנר הוותיק "Supervixen", מאלבום הבכורה, שנוגן בזמן שהגעתי ושמחתי לגלות שהמתחם אינו דחוס לעייפה כקופסת סרדינים, ויכולתי לקנות בירה ולמצוא את מקומי אי שם, כמה עשרות מטרים מהבמה בהתחלה. אורך ההופעה החזוי לפי סטליסטFM, אי שם בסביבות השעתיים פלוס מינוס, התגלה כמדויק למדי הפעם, אחרי השיר הפותח, גם I Think I'm Paranoid ו-Stupid Girl הקלאסיים מצאו את דרכם לבמה, ואחריהם שני שירים מהאלבום הקודם, "Not Your Kind of People" שפחות הלהיבו את הקהל שחלקו שמע אותם כנראה לראשונה. קצת אחרי זה, רבים מהנוכחים צהלו כשהקדישה שירלי את The Trick Is to Keep Breathing מאלבומה השני והמשובח של הלהקה, למי שנכחו בהופעה הראשונה בעיר, ב-יוני 1999, בהאנגר 11.

וזו לא הייתה המחווה היחידה של שירלי וחבריה לקהל הישראלי הערב. מעבר לשוני, שירלי דיברה על ההגעה למקום אליו מבקשים מהם לא מעט מעריצים, וסתם מטרידנים, שלא להגיע מסיבות שמה-זה אני לא הולך להכנס אליהן כרגע. לקהילת הלהט"ב וכל מי שהרגיש שונה הקדישה בהמשך שירלי את Sex Is Not the Enemy ואחריו נרשמה התרוממות רצינית עם מגה להיט ה-MTV, מאלבומם השני, Special.

A Stroke of Luck מאלבום הפתיחה היה נקודת שיא נוספת, ואחריו עוד כמה שירים חדשים, ובהם Blackout שהיה היחיד משירי האלבום הטרי שהצליח ממש להעיר את הקהל כנראה, אבל זה השתנה מיידית עם התווים הראשונים של Push It ואחריו Vow, ששניהם בוצעו בזמנו ב-99 כמו כל שירי שני האלבומים המופתיים הראשונים של הלהקה - שהיו כל מה שהוציאה עד אותה נקודה. בשלב מסויים שילבה בממזריות מנסון בשירתה קטע מתוך האלבום LEMONADE של ביונסה (אם אני לא מתבלבל, זה היה הקטע של When you hurt me, you hurt yourself, why hurt yourself? שהשתלב כל כך טוב שכמעט נעלם. Only Happy When It Rains, עם שירלי מתפתלת ושוכבת על הבמה בתחילתו, בפתיחה חצי אקוסטית שונה בעליל מהמקור, היווה את הפרידה מחלק הניינטיז של הערב.

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on

Cherry Lips מאלבומה השלישי של הלהקה סימן את סוף המערכה הראשונה, ושירלי לא מחלה על כבודה ושיחקה במשחק ההדרן עם הקהל, היא ובני לווייתה, שירדו במדרגות ואז עלו במדרגות לחדר האמנים, במה שהוא כנראה מפלט-האמנים הכי מסורבל שקיים במדינה (מזל שהוא חלק מאתר הופעות כל כך נעים, יפה, ומושלם מבחינת עטיפת סאונד).

הופעת הרוק הראשונה (הגדולה, מחו"ל, לא היהודים בגאלה בחיפה) שאי פעם ראיתי הייתה Garbage עם פתיחה של K's Choice בהאנגר 11, ב-1999. הייתי בן 16. אהבתי מאוד את גארבג' אבל האמת? את קייז צ'ויס הערצתי, וזו הייתה חתיכת הופעה ראשונה, בלי גולדן שאוור רינג ומתחמי ילדי עשירים. את קייז צ'ויס ראיתי מאז, אם אני לא טועה, עוד 7 פעמים בארץ, אבל שירלי לא חזרה מאז. הלילה רצו לי בראש פה ושם רגעים מ-17 שנים של אהבת מוזיקה והופעות חיות, מהארץ ומהעולם, בין לבין הכרטיס העתיק ששמרתי מההאנגר, וזה החדש, המודפס, חסר האישיות, מהערב. איך באנו כל הדרך מכרמיאל, בהסעה, ואחרי זה ראיינו אותנו אנשים מגל"צ, ואני הייתי כל כך הלום אהבה אחרי קייז צ'ויס, שכמו הלילה, פספסתי את תחילת הערב כי הייתי מרוח בחוץ. על הרצפה. מאושר.

בהדרן, כצפוי יש לומר, ניגנה הלהקה את Sometimes ו-Empty, סינגלים מהאלבום החדש, וסיימה עם ממתק מיוחד לילדי הניינטיז מטיבי הלכת, אלו שאספו ביסיידס, בדמות #1 Crush. אחריו, באמת נעלמה שירלי, ועמה יתר חבורת הזבל. קצת קשה לי לשפוט את הערב הזה, כן היה דרייב מטורף וכיף טהור ברובו, אבל תחתיו חסרה אולי האש, שאיכשהו עדיין הבעירה את הלילה כשראיתי באותו מקום ממש את "סקאנק אנאנסי", בני התקופה והז'אנר (סוגשל), לפני כשלוש שנים.

לא משנה בעצם מה הסיבה, ולמרות שעבורי התרוממה לשיאים אבל לא התפוצצה לחלוטין כמו מפגן הראווה של סקין בשוני בזמנו, ההופעה של גארבג' הלילה בשוני הייתה מפגן לא רק של נוסטלגיה, כי אם אהבה ממש, של להקה נטולת אגו לחלוטין, פונקציונרית כמעט, במובן המקצועי, לא במובן המעורר בושה, אבל כזו שכן, באה לתת עבודה, ולנסות ולשלוח את הקהל הביתה עייף אך מרוצה. במקרה שלי, למעט תחושה קלה שבסקאנק באמת היה פה קצת יותר טירוף, רמה קצת יותר גבוהה של ביצועים אולי ובהתאם אנרגיות קהל משתחררות ספונטנית, נהניתי מהערב בדיוק כשם שניתן לצפות מגבר בן 33 שסוגר מעגל עייף וסמלי עם האמן הגדול הראשון שראה אי פעם, כאמור, ב-1999, באותה הופעה של גארבג' בהאנגר, ומקבל הרבה ממה שהוא רוצה, בלי לקבל הכל, ובעיקר בלי להצליח בעצם לשחזר את אותה חוויה בתולית, טהורה, ראשונה.

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on

אולי, רק אולי, זה נשמע כאילו אני לא לגמרי מרוצה אבל אני כן מרוצה, למדי. פשוט, כמו שזה באמת נשמע, כי ככה זה כנראה, לא לגמרי, כי יש לי את הזיכרון הקולוסיאלי ההוא של הדבר השלם, הטהור, בראש, להשוות אליו עדיין. סך הכל 17 שנה, בכל זאת, אני זוכר. גם מההאנגר וגם מלילות אחרים שלהם חיכיתי ימים רבים, והפכו רק בשבילי אולמות ופארקים לשדות תעופה, לשעתיים. והפכו מאז לסיבה מרכזית לחיות. בינינו, זה גם לא הוגן להשוות, כי לסקאנק לא היה לי מוצג ניינטיז להשוות אליו בעצמות, ועדיין, בשורה התחתונה, חזרתי עייף, קצת טיפסי, מהורהר, אך בעיקר, באמת מרוצה.

כי נדיבות הלב של שירלי מנסון וחברי גארבג' הלילה לא רק שפיצו על העדר של קלאסיקות שונות (ונעדרו, נעדרו), או על חוסר שפיציות של שירים חדשים, שמה נעשה, אי אפשר לשקר, לא באמת נגזרו מאותו בד של הקולקציה שבשמה התאהבתי בהם וקפצתי הלילה, אבל היא הייתה כל מה שנדרש כדי להזכיר לי, לפחות, שבעסק המגלגל מיליונים הזה שנקרא הופעות חיות יש עדיין כמה אמנים שאיכפת להם, הם האישיים, בני האדם שהם, המנותק מהשם והתמונה, לא רק האגו האמנותי, אלא גם הפרט הפעוט, השולי - זה שמוטרד בשאלה עם מה חוזר הביתה הקהל, אחרי שנסגרה הקופה. ובזכותה חזרתי עם רצון גדול לבקר, ולו לכמה רגעים, ב-1999. להדחק שוב לשורה הראשונה, שהמחיר היחיד שלה היה זמן ואהבה, הנכונות להשבר על הגדר, לחכות כדי לצעוק עד שלא יישאר קול בכלל. כמו אז, בגיל שש עשרה, כשהכול עוד יכול היה לקרות והעולם היה יותר רחב מאי פעם.

גארבג' תופיע פעם שנייה מחר, יום ד', 17.8, באמפי שוני הסמוך לבנימינה.

לסיכום, תודה קטנה שוב לחבר שלי מארק צוקרברג, העניין הזה של טרמפים אקראיים מהאיוונט שעה לפני מהבית לאירוע ועד הבית חזרה, קודם בטיים אימפלה, עכשיו זה, לא רע בכלל. תמשיך ככה צוקי, בסוף אני אאשר אותך. ויותר ברצינות: תודה מיכל, על הטרמפ! ניצן ובחור-שאת-שמו שכחתי, תודה על השיחה והחברה והבמבה והגלידה.