יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

פנים ושמות: הכירו את הדמויות החדשות ב"משחקי הכס"


TvOverMind מדווח שהליהוק לקראת העונה השנייה של "משחקי הכס" פחות או יותר הושלם, וחושף את פני הדמויות החדשות (על חלקן שמענו כבר, רק לא ראינו. על חלקן לא שמענו מעולם). נכון לרגע לזה מדובר על לא פחות מ-16 (!) ליהוקים חדשים, שחלקם יהפכו לדמויות קבועות מהמניין. זה לא שהיו חסרות לסדרה דמויות או קווי עלילה עד כה, אבל בהתחשב ברוחב היריעה של הספרים ועושר הקשרים והדמויות בהם, זה לא באמת מפתיע, די נדרש, ואף משמח בפוטנציה (נחכה לראות את הביצוע בפועל, כמובן).

כדי להמנע מספויילרים, בהמשך תוכלו לראות את תמונות ושמות השחקנים שלוהקו, ואת שם התפקיד אותו יגלמו. כאן תוכלו למצוא גם יותר רקע על כל דמות (כעקרון ללא כל גילויים משמעותיים, אבל שומר ספויילרו ירחק), על אחריותכם. העונה החדשה והשניה של "משחקי הכס" תעלה באביב 2012.

Stephen Dillane (as Stannis Baratheon)
Gwendoline Christie (as Brienne of Tarth)
Nonso Anozie (as Xaro Xhoan Daxos)
Karl Davies (Alton Lannister)
Tom Wlaschiha (as Jaqen H'ghar)
Oona Chaplin (as Jeyne Westerling)
Liam Cunningham (as Davos Seaworth)
Gemma Whelan (as Yara Greyjoy)
Natalie Dormer (as Margaery Tyrell)
Michael McElhatton (as Roose Bolton)
Robert Pugh (as Craster)
Hannah Murray (as Gilly)
Oliver Ford Davies (as Maester Cressen)
Carice van Houten (as Lady Melisandre)
Roy Dotrice (as Hallyne the Pyromancer)
Ben Crompton (as "Dolorous Edd" Tollett)

יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

מלך היער

"כי ממנו תאכל
ואותו לא תכרות
כי האדם עץ השדה
"
-דברים כ', י"ט


"כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה
..."
-נתן זך



איני זוכר מנין באתי.

תחילה היה חושך גדול, וסביבי הייתה רק תהום. ואני הייתי רעיון, או חלום, של מישהו או משהו אחר.

אחר כך, הייתי שיר. וכשסיימו לשיר אותי, נפלתי מטה בדממה רכה. זה לא כאב כשפגעתי באדמה. ואז לאט, סחוף רוחות ושטוף מים, שקעתי בה.

אותה רוח שתלה אותי בקצה של שדה קוצים, ששרפה השתוללה בו פעם, והאדמה שלו עוד לא הספיקה להצעיר מחדש. שם הכיתי שורשים, באדמה החרוכה, וחיכיתי לגשם ימים רבים. הגשם לא בא, עננים כבדים ושמנים התגלגלו מעליי וצחקו מלמעלה, כי אני כל כך קטן, והם כל כך לנצח, וגם כשאגדל, ענפיי תמיד ינסו לגעת בהם ואף פעם לא יצליחו.

חיכיתי לגשם שוב. העננים רקדו בשמיים כל האביב וכל הקיץ וכל הסתיו. בחורף הנצתי. האדמה שנרטבה גם היא החלה לעטות ירוק. לאט לאט צמחתי, שולח ענפים חדשים למעלה, אל העננים הצוחקים והצודקים תמיד.

ויום אחד הייתי לעץ. לא זוכר איך. גזעי צמח סביבי בלי שאשים לב, אולי.

יום אחד הרגשתי במורד גבי ליטוף עדין, וצחוק רך. ילד בא וטיפס, ואסף בידיו הקטנות את עליי הנושרים. שמחתי שלא ירקבו עוד סתם לצד שורשיי, שמישהו אחר ישמח בהם עכשיו, כשאין הם יכולים עוד להצל, עליי. כשהילד צחק, זה כלל לא נשמע כמו צחוק של ענן.

הילד סיפר לי סודות, ואני סיפרתי לו גם. הוא העביר את טביעות אצבעותיו על טביעות גזעי, ולבש על ראשו כתרים, עשויים מעליי. אני מלך היער, אמר. שאלתי, מהו היער? אך הוא לא ענה.

יום אחד, באמצע משחק, עצר הילד ואמר, אני רעב. שאלתי, מהו רעב? אך הוא לא שמע. אין לך איזה תפוח? שאל. ניסיתי להזכר. חיפשתי בשורשיי, בגזעי, בענפים הרכים עדיין. ואז מעומק נסתר, הרגשתי את דמי זורם בעורקיי, מהשורש אל קצות הענפים. פרי אדום החל להופיע בקצה אצבעותיי. צימחתי בשבילו תפוח, והוא קטף בלי דעת ונגס עד ששבע. ואז נרדם.

כל הלילה צמחו תפוחים, אדומים כדם, ובבוקר הוא קטף מהם בשקט, והלך, צועד על שני גזעים רכים, שונים כל כך משלי. ראיתי אותו נעשה קטן יותר וצועד, צועד דרך השדה הצהוב. נעלם.

אהבתי את הילד, נורא. והילד היה מאושר. הוא חרט בתחתית גזעי צורה, ואמר שזה לב. שאלתי מהו לב, אך הוא לא הקשיב. חשבתי לעצמי, אולי הלב הוא אותו עומק נסתר, המצמיח תפוחים ומשנה עונות סביב. המביא את האביב, ומנחם בסתיו. והזמן חלף לו, ואני צמחתי. גם הילד צמח. יום אחד חרט על גזעי לב אחר. שם לא שלי. אהבה שלו, חדשה.

הילד נעלם לתקופות ארוכות, לפעמים שעות, לפעמים ימים. כשלא היה לידי, שרתי לנחל. פעם לא בא עונה שלמה.

הקיץ ניחם אותי, אך זרועותיו הבוערות גירשו את עליי, ושורשיי צמאו מאוד מנשיקתו. עשבים שוטים צימחו סביב שורשיי, ולא היה מי שיעקור אותם.

יום אחד, הילד חזר. נופפתי אליו מרחוק בזרועות העץ שלי, הכבדתי את תפוחיי הכואבים מגעגוע, שייפלו לקראתו, לכבודו. כמה גדל, הילד. ראיתי כשהתקרב, דרך השדה ששביל נסלל עליו בינתיים. ילד גדול, אולי, אבל עדיין ילד.

ראיתי בעיניו עצב, כאילו קומתו החדשה הכבידה עליו. בעצמי זכרתי את כובד הגזע, את עול העונות, משקל הימים החולפים תחת ענן. ראיתי איך גם זרועותיו צמחו, והבנתי שכמוני, גם הוא תמיד ינסה לגעת באפור-הכחול-השחור של מעלה. כמוני, אולי תמיד לא יצליח.

אמרתי בלחש, בוא, ילד. תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים שלי ותאכל את התפוחים. תשחק בצלי ותהיה מאושר. הילד משך בכתפיו, ואמר, אני גדול מדי לטפס, גדול מדי לשחק. אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. "יש לך כסף?", שאל, ואני שאלתי מהו כסף, אך הוא לא שמע.

כשהתפוח הראשון נפל פתאום, הרגשתי קל יותר.

הילד טיפס שוב על גזעי, ללא צחוק הפעם, וידיו כמו הרוח, תלשו את פירותיי. שמחתי, הבנתי שאולי כך ישיג את מבוקשו, אולי כך ישמח. ידעתי שכל עוד הוא קוטף מתפוחיי הוא כאן, ואוכל לשיר לו, ולשמוע אותו שר. והייתי מאושר.

אך תפוחיי אזלו, דמי נגמר. ואחרי אותו יום הילד שוב לא בא, ימים רבים, הרבה לילות.

העננים התגלגלו מעליי בדממה, אותה עונה. המטר היה קצר וכואב, וחסר רחמים. הציפורים המעטות שעצרו על ענפיי לדבר, מדי פעם, מיהרו עתה תחת ענני הסופה, לארצות חמות יותר.

יום אחד נחת דרור אחד על ענפי, והציע לי להחליף את שורשיי, בכנפיו. אך לפני שהספקתי לחשוב, לענות, הוא פרש את כנפיו הבהירות, ונקש במקורו, ורגע אחר כך כבר קרע עננים במעופו המהיר דרומה. קח אותם, לא הספקתי לומר. תן לי כנף וקח את שורשיי.

רוח גדולה נשבה בימים שאחרי, ועליי כזבו ונפלו. נותרתי עירום, בקצה השדה שלי, שנעשה יותר קטן עם כל שנה. הרוח הרעיד את ענפיי, ואז שבר אחד בקול ברק ורעם. לא הרגשתי דבר. הבטתי מטה וראיתי אותו. הילד שלי. שגדל. הוא חזר.

שיערו הכהה הבהיר טיפה, ונעשה יותר דק. קומתו גבהה, אך גבו כבר לא נמתח כגבו של מלך יער. הוא הרים את הענף בפליאה, הביט מעלה, ומבטו שאל.

"אני רוצה בית, שיהיה לי חם", אמר הילד, לעצמו אולי. "אני רוצה אישה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?". עניתי מיד, בשקט, בניד ענף. שמחתי כל כך.

כשהענף השני פגע ברצפה, הרגשתי קל יותר.

הילד שוב טיפס על גזעי, כמו אז, כשהוא היה מלך היער, ואני הייתי העץ הכי גבוה בעולם. ועננים שהתגלגלו מעלינו ביחד, לא העזו לצחוק, לא עצרו להוריד גשם אפילו פעם אחת.

ענפיי נחתו לארץ, נחים על שורשיי, עד שאהבתו הותירה ממני גזע בלבד. בשמיים למעלה קרא דרור, בשיר נפלא.

כשהלך הפעם, לא חזר זמן רב. לילה אחד, בעת שישנתי, מישהו סייד את גזעי בלבן. לא הוספתי לצמח עוד תפוחים, לא היה בשביל מי, או בשביל מה.

ולפעמים הרגשתי את ענפיי החסרים, נעים ברוח. לפעמים הרגשתי איך זרועותיי, ממרחק רב, הן קירותיו של בית עכשיו, ביתו של הילד שלי. ובין הקירות שסוככתי, שמעתי תינוק בוכה. שמעתי אישה צוחקת, ומים שורקים, ושמש קיץ, ורוח מלטפת לחי רכה בימי שבת בגינה. ורחש אהבה, ואורות זמניים חולפים בלילה, וקולות שבחושך נשמעים רכים כל כך, רכים מדי.

וכל הזמן הזה, שנות תהום, מלך היער נח תחת ענפיי.

כשחזר שוב, כבר נצבע גזעי בלובן מושלם. כל מה שנותר ממני, פרט לשורשיי.

עמדנו שם בשקט. הרוח רטטה סביב, אך לא היו עוד ענפים שינועו וידברו בה.

הילד נראה זקן ועצוב. האם לא שמרו עליו ענפיי? האם קירות העץ לא הגנו על אושרו, או שמא חלף לבדו, כאורות זמניים של לילה? האם בגלל זה חזר?

"אני רוצה סירה", אמר בסוף, אולי לא לי, אלא לעצמו. "שתיקח אותי הרחק, הרחק מכאן".

הוא הניח עליי יד, מקומטת כטביעות אצבעותיי. מדד אותי בחיבוק, במוטת זרועותיו. "אני מצטער", אמר.

כשגזעי פגע באדמה, הרגשתי קל יותר מאי פעם.

ימים רבים אחר כך, נחת על גזעי דרור אחד. הוא סיפר שראה את הילד שלי, בלב ים, שט על פני המים הגדולים בסירה לבנה, מהירה. לא שאלתי מהו הים. הייתי מאושר.

העננים התחלפו באחרים, שאפילו לא זכרו כיצד סבי-סבי-סביהם צחקו, כשעוד הייתי חשכה, רעיון, שיר, התחלה. כי אני כל כך קטן, והם כל כך לנצח, וגם כשאגדל... וגם כשגדלתי, ענפיי בקירות הבית, וגזעי שעכשיו הוא סירה, והילד שלי, כולם מנסים עדיין לגעת מעלה.

לא שמעתי כבר את העננים, אם צחקו. שוב קרבתי לאדמה, לחזור לאותה חשכה. להיות שוב חלום.

שנים ארוכות חלפו. תהום של זמן.

כבר לא הנעתי בדמיון את ענפיי. לא צימחתי תפוחי חלום, בלילה.

ויום אחד, הילד חזר. הוא לא אמר כלום. תווי פניו נעשו חרושים, כקליפת הגזע ממנו בנה סירה. זרועותיו צמקו, כענפים כמושי שרב. הוא נראה עייף מאוד, הילד שלי. מלך היער.

עמדנו שם שעה ארוכה. נצח שלם.

סביבנו התחלפו שמשות וילדים גדלו ועצים נפלו ביערות שלא היה בהם איש שישמע.

האור התחלף, הזהיב וכבה, חוזר והולך, שב ונשנה.

עמדנו בנצח, אני בשורשיי, הוא בענפי זרועותיו.

לבסוף, לאט לאט, תוך שהוא חורק בשיניו, שלח הילד יד אחת מטה, ועוד אחת, והתיישב לנוח בגומחה, ששיקעו בגזעי הגשם, הגעגוע והזמן.

"אני לא צריך הרבה עכשיו", אמר הילד. "רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאוד".

וישבנו שם, יחד, בלי לומר דבר. כי הוא כל כך קטן, ואני כל כך לנצח.

והייתי מאושר.




יום שני, 1 באוגוסט 2011

משחק מכור: HBO תלווה את "משחקי הכס" עד הסוף? [+פאנל הסדרה בקומיק.קון, וידאו]

ווסטרוז כמרקחה: למרות שהיה ידוע שעונה שנייה בדרך, ושהיא גם לא תהיה האחרונה, טוב לשמוע מבכירי HBO שמבחינתם עונות של "משחקי הכס" (ובקצרה: משחכס. ואם זה יוצא בהקלדה מהירה משכחס, תתמודדו; זה בדות'ראקית) ימשיכו להגיע עד טיפת הדם האחרונה ותום סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח", עליה מבוססת הסדרה. הרשת אחראית לסדרות איכותיות רבות לאורך השנים, שהפקתן עולה כסף רב, והיא נאלצה לעתים להשאיר פצועים מאחור: "קרניבל" ו-"דדווד" למשל, שזכו להצלחת המבקרים לא סחפו את הקהל מספיק ובעיקר לא יצרו לעצמן בסיס אוהדים נלהב דיו וגדול דיו, ומצאו את סופן בטרם עת, כך שביטול עתידי של "משחכס" לא היה ברמת הבלתי-אפשרי, על אף חסדי הביקורת.

עד טיפת הדם האחרונה
כנראה שהצלחת הסדרה הן ביקורתית והן מבחינת מכירתה לערוצים ברחבי העולם הספיקה, וההבטחה הזו של HBO, שאינה מתחייבת לכמות עונות מסויימת (והצפי הוא ליותר מכמות הספרים, שרק הולכים ותופחים, ומספרם אמור להגיע לשבעה, אם וכאשר ירצה המרטין), מספקת איזהשהו ניצוץ לתקווה שאולי באמת נזכה לראות את סוף הסיפור, ובאופן חשוב יותר אולי זוהי תהיה יריית הפתיחה להתחלה של עיבודים בקנה המידה הזה לסדרות ספרים אחרות מעולם הפנטזיה, במיוחד כש-"אלים אמריקאים" של ניל גיימן כבר בדרך (ולהצלחת "משחקי הכס" ייתכן ויש קשר לעובדה שדיבורים של שנים על סרט קולנוע הופכים עכשיו למציאות סדרתית), והסדרה צפויה להרחיב את הסיפור המקורי, שמבוסס על ספר אמנם-עב-כרס-אך-אחד (פלוס נובלה, אוקיי) לעונות שלמות נוספות שלא הופיעו במקור. "אמרנו לג'ורג' מרטין שנמשיך כל עוד הוא ימשיך לכתוב", אמר הנשיא-השותף ברשת ריצ'רד פלפלר בהודעה שנמסרה, ובמובן מסויים, לחובבי סדרת הספרים יש מזל גדול ש-"משחקי הכס" הגיעה - היא מגדילה את הסיכוי שמרטין אכן יסיים את הסאגה באופן משמעותי. חדשות טובות על גבי חדשות טובות.

blood of my blood
"אני מקווה שהסדרה תחזיק מעמד 20 שנה" אמר מייקל לומבארדו, נשיא חטיבת התכניות ב-HBO, ואם ג'ורג' מרטין ימשיך להוציא את הספרים במימדים ובקצב בהם הוא מתאפיין עד כה, כנראה שזה באמת מה שזה ייקח. בשולי הדברים נמסר גם שבעונה הבאה יהיו 10 פרקים בלבד, כמו בראשונה, ולא 12 כפי שפורסם, בטענה שלא ניתן לייצר יותר מ-10 אפיזודות בפרק הזמן הקיים ליצירת עונה, מבלי לפגוע באיכות ההפקה, או לייבש את החובבים (חבר'ה, זה מרטין! אנחנו רגילים!), שגם ככה ייאלצו להמתין הרי. לכשעצמו, זה לא אסון, אבל נשאלת השאלה כמה עונות יידרשו כדי לספר את הסיפור מבלי לדלג אפילו יותר מהר בין האירועים (הסדרה עושה עבודה טובה בסך הכול, אבל לעתים עולה התחושה שהדברים נעים מהר מדי. ואולי זה רק למי שקרא), במיוחד כשלוקחים בחשבון שהעונות הבאות יורכבו, כנראה, ממאש-אפ של שני הספרים הבאים בסדרה, ולא ילוו את הספרים כרונולוגית. כך או אחרת, הבו לנו משחכס. שאוש"ק, וישא"ק.

ובינתיים, בזמן שמחכים, אפשר לצפות בפאנל "משחקי הכס" בהנחיית ג'ורג' מרטין מכנס קומיק.קון האחרון בסן דייגו (במיוחד אם תמיד תהיתם מי לוקח בקרב אחד על אחד - קונאן הברברי או ח'אל "my stars and moon" דרוגו):









חלום כהה, מלאך שחור: אסף אמדורסקי ב-"בארבי"

לפעמים - טוב לאחר. לפעמים זה עובד לטובתך. נגיד, בתור לרופא, שגם ככה עוד לא קיבל את הפציינט של שעה לפנייך. וגם בהופעות, לא פעם, שווה לאחר משמעותית מעבר לשעה הנקובה. בעיקר בישראל. בעיקר – בבארבי. אז לקחתי סיכון מחושב והגעתי להופעה של אסף אמדורסקי באיחור אופנתי, מתוכנן לשם שינוי, של שעה. פתיחת דלתות היא מזמן קוד ל"בואו-תתייבשו-ותשתו-בינתיים-בירה-מופקעת", הרי. נכנסתי, עברתי ביקורת, קניתי בירה, מצאתי לעצמי נישה נחמדה להשען במרפסת מצד ימין, והמתנתי.

את "צד א'" של אסף אמדורסקי חרשתי היטב השנה. האלבום קצר, הרצועות ארוכות, ההפקה נעה בין סבנטיז לפרוגרסיב לאלקטרו רך, ויצא לי לומר לא פעם אחת שסופסוף אסף חזר לרמת "מנועים שקטים" אם לא מצא רמה אחרת וחדשה לחלוטין לעצמו. לכל מי שהיה מוכן לשמוע. מהרצועה הפותחת מאת דוד אבידן, "הרחובות ממריאים לאט", ועד שיר האהבה הענוג והזעיר-ממש "מסתכל בכוכבים" ("יש לך \ כוכבים על העורף \ אני רואה אותם \ רק כשאני מחבק"), ובניגוד מושלם לתגובה שלי לאלבום הגלגל"צי ברוחו "הרי את", התאהבתי בכל שיר כמעט, עם הזמן. "הרחובות ממריאים" הוא סוג של יצירת מופת (והקליפ שלו שצילם וביים אמדורסקי בעצמו, יפהפה גם), "רעידת אדמה" עם קרני פוסטל הוא אחד השירים היפים ביותר בשפה העברית (וכמה חבל שהוא לא התנגן הערב) בעיניי, ובטח שאחד הדואטים העבריים המצמררים של העשור הקצרצר הנוכחי.


האלבום כאמור, די מוצלח, במיוחד לאור חוסר הציפיות שלי אחרי "והרי את", שבעיניי היה הרבה יותר מדי איזי ליסנינג שמיועד לרדיו ופחות מדי יצירה של אסף אמדורסקי. כך שהציפיות להופעה שמבוססת עליו היו די גבוהות. את ההשקה וההופעות שהגיעו אחריה פספסתי, כך יצא שאת המופע שמלווה את "צד א'" תפסתי בשלב יותר מתקדם, יותר משופשף ומהודק. אסף אמדורסקי עולה מחוייך, עם המוהוק שהפך לטריידמארק, וקרני פוסטל היפהפיה והמוכשרת לימינו על קלידים (בהמשך היא תעבור לצ'לו שלה כמובן), תום דרומי היפה לא פחות על הקלידים משמאל, אור אדרי הג'ינג'ית על הבס, ורק רון אלמוג המוכשר על התופים, מפר את להקת הליווי שכולה בנות שיכולה הייתה להיות כאן. אם הוא לא היה עושה כזו עבודה טובה, רכה כשצריך ואגרסיבית כשחייב, אולי גם היה למישהו איכפת.

אז חמש דקות תמימות אחרי שהתיישבתי לחכות עם הבירה, בקושי שני שלוקים של המתנה, ומחיאות הכפיים שמסמנות את עליית ההרכב לבמה מתחילות. הצלילים הראשונים מתחילים להתנגן וההרכב שהספיק להשתפשף היטב בחודשים האחרונים מתחיל לברוא את "כוונות רעות" מהאלבום האחרון. סולו גיטרה עצבני מבשר שאת ההפקה האלגנטית יחליפו הערב צלילים קצת יותר מסוכסכים ומכוסחים עם עצמם, ואמדורסקי טוען כל רגע מהסולו באנרגיות שישמשו אותו נאמנה עד סוף הערב.

"גולשים" מהאלבום הקודם מגיע והוא, באופן לא מפתיע, טוב הרבה יותר מגרסת האלבום, יש בו בהילות וכמעט פרנויה שאין במקור. הוא לא רך וענוג, הוא צורח. "הירח בוער מעל העיר הישנה \ כלבים מביטים מהמרפסות \ כבר שלוש לפנות בוקר \ מכיוון הים אפשר לשמוע את הגולשים הצעירים \ צורחים לשמיים". התאורה מתחלפת, אדום עז, כחול עמוק, חושך מוחלט כשרק פניו של אמדורסקי מוארות על-ידי המיקרופון שלו, כמו איש שמספר לילדים צ'יזבט באיזה חושך. צלילי הפתיחה של "15 דקות", הפתיח של יצירת המופת של אסף, "מנועים שקטים", נשמע והקהל מתחיל להתחרפן. כמו שיקרה רק פעמים ספורות, בשירים הישנים יותר, במהלך הערב. עוד סולו גיטרה עצבני וחילופי אורות. "והוא האמין לה" מתחיל להתנגן, ומעט האנשים שכבר גייסו מספיק אומץ או אלכוהול מתחילים לרקוד בשורות הראשונות.

"השיר הבא הוא השיר הראשון שכתבתי... שאני יכול לשיר", אומר אמדורסקי ופותח בשיר מימי תערובת אסקוט. "במועדון לילה, אני עומד על הבמה לבד", הוא צועק והסאונד מלוכלך וניינטיזי ומכסה את המילים שהוא לא היה כותב היום, לא ככה. אבל זה עדיין השיר שלו, והוא שר אותו עדיין. "איפה את היום", סינגל מהאלבום החדש, מתגנב אחריו לאט פנימה ומנמיך מעט את האש עם הבלוז הסטייליסטי שלו.


ואז מגיע רגע פחות צפוי של הערב. קאבר ללו ריד, מלאך שחור. קשה לי עם שירים חדשים בהופעות בדרך כלל, אבל הפעם זה מתחבר מיד, כאילו יש לו את הסיסמה לרשת האלחוטית הרגשית שלי בלי לשאול, כאילו אין סיסמה בכלל. "כדי לרפא אותך \ צריך להרוג אותך \ מלאך שחור \ מרחף מעלייך" הוא שר, ואני קופא על המרפסת ומאזין ונוצץ-עיניים. אין שום סיבה שהשיר הזה לא מופיע על אף אלבום או קובץ עדיין. שום סיבה שבעולם. והרגעים הכהים, זה נראה, הם השיאים של ההופעה הזו.

מיד אחרי הקאבר מכריז אסף על "שיר חדש בשם כף סמך פה סופית", כ.ס.ף.. זה מתחיל דרמטי וסינמטי, פינק פלויד פינת ת'רילר, ואז חותך שמאלה בחדות לטכנו דאנס מלוכלך ואפקטיבי. "היא רוצה רק כף סמך פה סופית", נובח אמדורסקי החוצה שוב ושוב, רמזים לכביסה מלוכלכת אולי, והבנות הלבנות עושות "פית פית פית, פית פית פית" כשהוא מהדהד "עוד עוד, עוד עוד".


ב-"זוג משמיים" הזוג שלידי על המרפסת מתחבק כאילו חופה בלתי נראית הוקמה בזמן ששתיתי את השלוק האחרון של הבירה שלי. השיר מסתיים בסולו שריקות של אסף. אז עוזבים את הבמה רון וקרני, שתיכף תחזור עם צ'לו. אסף ניגש לעמדה של תום, שתופסת את מקומה של קרני מאחורי סט הקלידים השני. "השיר הבא נכתב על ידי דוד אבידן והופיע בספר השירה הראשון שלו" אומר אסף, וכל מי שהאזין לאלבום כבר יודע על מה הוא מדבר. האורות ששיחקו בצבעים כל הלילה מתעמעמים עכשיו, לא צריך הרבה. "וידייך שרות מן הקיר \ כמלמול של אזוב ירקרק", הוא שר, ובינתיים קרני עולה עם הצ'לו ואני חושב – הנה "רעידת אדמה". אבל במקום חרדת המיתרים שמלווה את תחילת הדואט שלא-ינוגן-הערב, מתחילות הנשימות הרפות של "יקירתי", מופע ענוג שנמשך, גם כשאסף עסוק בשירה, על-ידי בנות ההרכב.

ולמרות שקרני שם, והצ'לו שם, ואסף, הם משום מה לא מבצעים את "רעידת אדמה". בסדר, אני אומר, אולי זה עדיין יגיע. זה השיר האהוב עליי מהאלבום האחרון. זה חייב. בינתיים, מתחיל הריף הממכר-אך-גלגל"צי של "רכבת לצפון", ואני מתנענע גם בלית ברירה. גם כשהוא עושה דברים שאני לא הכי אוהב, הוא יודע לעשות אותם היטב, ובגרסת ההופעה גם השירים האלו מקבלים משהו מהנפח של סך כל הסאונד, איכשהו השלם הזה לחלוטין גדול יותר מסכום חלקיו. תמיד כמעט. בצלילים הראשונים של "אהבה חדשה" הקהל מתחרפן ואני מרגיש, לראשונה, את המרפסת רועדת (מה שגרם לי להזכר בהופעות של K's Choice בשנה שעברה, כשכל המועדון רעד, כל הזמן, והרגליים רקעו ואנשים בילו יותר זמן באוויר מאשר מחוברים לקרקע, ושמנו לב לזה רק בהפסקות שבין רעידה לרעידה).

וזה רק היה סימן לבאות, כי כשהריפים של "חלום כהה" מתחילים להתנגן, גם אני מתמסר. לחלוטין. השירים מ-"מנועים שקטים" זכו הערב לתגובה חמה מהקהל ו-"חלום כהה" זוכה לתגובה רותחת ממני. "תמיד ימצאו אותנו זרוקים על המדרכה \ ימים שנשרו מאיתנו יוצגו לראווה \ בעיתונים כותרות מהדהדות \ והלב נשבר". בהמשך של הביצוע מגיע קטע הווקאל של ענבל פרלמוטר עליה השלום, שהופך את הרצועה הזו לכל כך מצמררת בגרסה המוקלטת, ומתנגן כאן בגרסה מואטת יותר, מעט מכנית, ויותר ארוכה. כולנו, הקהל, ראש אחד שנזרק מצד לצד, רגל אחת שרוקעת כנגד העץ, יד אחת באוויר, ביחד לבד.

אחרי חטיבת הקצב הניינטיזית והמשובחת הזו יורד ההרכב מהבמה, רק כדי לעלות כמה דקות אחר כך ואחר מחיאות כפיים, כמיטב המסורת. תווים ראשונים של "שמיים כחולים", והזוג שלפניי מתנשק כאילו הם לבד בבית עם מצלמה זולה שלSONY , בחדר הפאניקה האישי שלהם. בסוף השיר אומר אסף שהוא רוצה "להזמין לבמה מתופף אלמוני לשיר שיר לא מוכר", וירמי קפלן עולה עם הרעמה הכתומה שלו לבצע יחד עם אמדורסקי את "החדר האינטימי שלי", ושוב מראה שיש הרבה דברים שקהל יכול לסבול, רק לא הנוסטלגיה הזו, האפשרות לרגעים לחזור למקום שבו עדיין לא הבנת בעצם מהי רעידת אדמה. ההרכב יורד שוב, ובאמת הפעם. אין הדרן שני, אבל זו הייתה הופעה מושלמת כמעט. אני מנסה לעצור מונית אבל האוזניות והרגליים פועלות ולפני שאני מבין מה קרה, אני תיכף בבית וכל הרחובות מסביב, ממריאים לאט.


אסף אמדורסקי ב-"בארבי", תל אביב, 29.7.2011